וידבר משה כן כו׳ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. ויש לדקדק לפי פירוש רש”י ז”ל שהקוצר רוח היה מחמת עבודה קשה, א”כ לכתוב רק מעבודה קשה. וגם “ומעבודה קשה” משמעו שהקוצר רוח היה מניעה בפני עצמו ועבודה קשה בפני עצמו. 

‎אך הענין על פי מה שדקדקתי לעיל על הק”ו שאמר משה רבינו ע”ה “הן בני ישראל לא שמעו כו׳ ואיך ישמעני כו׳”, ועוד מה שאמר משה “הן אני ערל שפתים” הלא כבר אמר לו השי”ת מי ישום אלם כו׳. ויש לפרש דלא כפירוש רש”י ז”ל, דבאמת מה שלא שמעו היה מחמת שני דברים, דאיתא דברים היוצאין מן הלב נכנסין אל הלב, והנה יש שני מניעות מצד המקבל שגם הדברים היוצאין מלב אין נכנסין אל לבו, דהיינו א׳ אם השומע הוא איש בליעל, ב׳ מצד עצבות ג”כ אין יכול לקבל דברי המוכיח, וזהו באמת שלא שמעו אל משה “מקוצר רוח”, כמו דאיתא במדרש שהיו ביניהם עובדי ע”ז, “ומעבודה קשה” היינו מחמת עצבות. אך יש חילוק בין השני מניעות הנ”ל, דהיינו אם המניעה הוא שאינו יכול לקבל מחמת שהוא איש בליעל, אזי גם אם צדיק גמור ידבר דבריו אעפ”כ לא יקבל. אבל אם המניעה היא מצד עצבות שבו, אזי אם המשמיע הוא צדיק גמור דבריו נכנסין גם ללב העצב. 

‎וזהו שאמר משה רבינו ע”ה “הן בני ישראל כו׳” דהיינו שהוא היה תולה החסרון בעצמו, מחמת שאינו צדיק גמור לכן אין נכנסין דבריו באזניהם מחמת עצבותם, וזהו “ואני ערל שפתים” ר”ל שאיני צדיק גמור, “ואיך ישמעני פרעה” שמניעתו הוא מצד שהוא איש בליעל. ונמצא עולה הכל כהוגן. וק”ל. 

https://www.sefaria.org/Noam_Elimelech%2C_Sefer_Shemot%2C_Vaera.9